ויבכו אותו. פעל בכי הוא לרש"פ מגזרת בך אשר יורה על דבר מטורף ומבולבל, כמו מבוסה ומבוכה (ישעיה כ"ב), עתה תהי' מבוכתם (מיכה ז'), והבכיה היא התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ ע"י הרמת קול והורדת דמעות, והוא אינו ענין הנעשה בכוונה כ"א בהכרח טבעי הבא מהרגשת צער ויגון או שמחה יתרה, שבכל אלה הענינים הדם הכנוס בלב סובב הולך בעגול ונבוך מלצאת וגורם לדפיקת הלב ולחצו ובמעמד הזה אין האדם יכול לבכות, כי לחץ הלב מעכבו, אבל אח"כ כשיתרוקן על יד יד וננער הדם לצאת אז יתחיל הבכי, אם בהרמת קול רם אם בחשאי אם בהורדת דמעות או בלעדם הכל כפי הרכבת האדם ומזגו ואיכותו וכפי חומר הענין הגורם לבכי, בכיית התנוקות בהרמת קול בלי דמעות, בכיה של שמחה בדמעות בלי קול, ושאר הבכיות בין בזה בין בלי זה ובין בזה ובזה:
ויעלו אתו וגו'. כבר הוזכר למעלה ההבדל בין הוראת צירוף הגופים הבא במלת את אתי, לבין הוראת צירוף הגופים הבא במלת עם עמי, מלת את מורה על החבור עם הגוף עצמו בשוה אליו, ומלת עם מורה על החבור עם מקרי הגוף או קניניו או עם שאר מה ששייך לו ומתייחס אליו אף בזולת שווי גמור עם הגוף עצמו, ולזה על עבדי פרעה שהם השרים החשובים שעלו עמו בשוה ובחבורה אחת יפול מלת אתו, ועל הרכב והפרשים השפלים מיוסף ולא הלכו אתו בשוה כ"א לשמשו ואפשר יום או יומים קודם לו או אחריו יפול מלת עמו:
ויעל עמו. העלה עמו גם רכב, כמו ויעל עולות לשון מפעיל, כי חשש יוסף פן תקראנה מלחמה על הדרך. או יערערו עליו בני עשו על המערה. וכן היה באמת כמוזכר ביוסף בן גוריון. כי צפו בן אליפז בא להלחם בהם, ויוסף וחילו תפשו אותי ואת כל גבוריו ויבא אותם מצרימה, וישב שם בבית האסורים כל ימי יוסף:
אבל. אין שם אבל לרש"פ לשון תוגה והספד כמו שרגילין לפרשו (טרויער), כ"א לשון בלבול וטרוף הדעת, שאין דעתו של המתאבל מיושב עליו ואינו יודע מה לעשות (פערוויררט), וכענין מבוכה, אלא שבמבוכה רוצה לצאת ממבוכתו ואינו מוצא לו מוצא, ובאבלות אינו משתדל לצאת מענינו, בשכבר נעשה המעשה ואין להשיב, אלא שמחשבותיו מבולבלים ואין להם סדר הראוי, ולפי שבכ"מ שיש אבל יש תוגה וכן להפך לכן בא אבל לפעמים במקום תוגה, כמו נהפך לאבל מחולנו, והפכתי אבלם לששון, אבל בעצם תוגה לחוד ואבל לחוד, שהיגון פעל הלב, והאבל פעל המחשבה, ומשום כך בא לרוב בהתפעל ויתאבל על בנו, והתאבלו העם מאד, לפי שהמתאבל הוא מסבב לעצמו זה הבלבול, בשהוא מצייר לפניו תמיד מקרה שקרהו ומבלבל מחשבותיו עי"כ, כי אם לא יזכור תמיד את הדבר תתיישב דעתו ויחזרו ציוריו לסדרם, ערש"י (כתובות ד"ו ב') ד"ה ואביי, אבל טריד טרדה דרשות, שאין צערו מצוה אעפ"י שאבלותו מצוה:
יוסף וגו' וכל העלים. בחזרתם היו הולכים האבלים תחלה, ושאר ההולכים היו באים אחריהם, אמנם בהליכתם זכר האבלים באחרונה. שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו, כי בני יעקב האבלים היו הולכים באחרית המחנה. וכן הוא מנהגינו היום הזה, שכאשר יוליכו המת לקבור ילכו העם בראשונה והאבלים באחרונה, אמנם בחזרתם מן הקבורה ישובו האבלים בתחלה וישאר העם אחריהם (רי"א):
לו ישטמנו יוסף. הלואי שישטמנו יוסף, אך השב ישיב וגו', כלומר שיהיה ככה התכלית כמו שהיתה תכלית השנאה אשר אנחנו היינו שונאים אותו (ב"ב), ובזה מלת לו מבואר כבשאר מקומות:
חשבתם עלי רעה. ממקרא זה מוכח דלא כדעת המפרשים המיחסים מכירת יוסף לאחיו, דאי כדבריהם היה לו ליוסף להזכיר לשון עשיה הנופל על מעשה המכירה, כי מדרך הכתובים לומר עשיה עם מחשבה, כמו (ירמיה כ"ו) אשר אנכי חושב לעשות (שם ל"ג) ואמר (שם י"ח) חשבתי לעשות לו (ובנחמיה ו') חושבים לעשות לי רעה, והיה לו לומר גם כאן חשבתם לעשות לי רעה, ומדלא הזכיר רק לשון מחשבה יורה בבירור שאחים לא מכרוהו, רק המדינים הם משכוהו והעלוהו מן הבור והם מכרוהו לישמעאלים, ומאמר יהודה לכו ונמכרנו לא יצא ממנו מן הכח אל הפועל, רק המדינים שקדמו לבוא אל הבור טרם בוא הישמעאלים הם מכרוהו בלתי ידיעת האחים, ומאמר יוסף מכרתם אותי אינו פעל ממש רק פעל מסבב כמבואר שם - והרי"א (בפ' ויגש) התעורר, להפליא, הא' האחים היו ראוים לעונש גדול, כי מה שנמשך הטוב ממעשיהם לא יצילם מעון, ועכ"פ היה להם לענות נפשם בצום בכי על פשעם, והם היו אנשים רשומים ראשי שבט ישראל, ואיך בא הספור הזה המגונה בתורה מבלי שיזכור שהוכיחם עליו הש"י. ע"ש שהאריך, תמיהתו גדולה מאד אם תיוחס המכירה אל האחים עצמם, אמנם לפי המבואר שהאחים לא שלחו ידם בפועל המכירה, ומהשם היתה נסבה שלא יאונה און לצדיקים כמותם, והמכירה נעשה מן המדינים בלתי ידיעת האחים, וגם מחשבתם למכרו היתה לפי דעתם לטובתו שחשדוהו מסבת חלומותיו שמהרהר כל היום להתנשא על אחיו, לכן הסכימו למסרו בידי אחרים ובהכנעו תחת יד המושל עליו יכניע את לבבו וישפל רוח בקרבו בל יתגאה עוד. גם מאמרם לכו ונהרגהו לא היה רק להפחידו אימת מות, לא לשפוך דם נקי כמבואר בויתנכלו אותו, הנה על כל אלה נשתלמו האחים מדה כנגד מדה, גם עליהם נפלה אימת מות כאשר נחשדו להיות מרגלים אשר לנימוסי המדינות אחת דתם למות. ומחשבתם למסרו בידי אחרים להיות עבד למו, שב גמולם על ראשם בדבר הגביע עד שנכנעו לאמר ואנחנו נהיה לאדוני לעבדים. ויהודה ראש המדברים למכרו ושכל את אביו, חל עליו פרי מעלליו להוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם (כמ"ש הרע"ס) וכמה פעמים התחרטו באמרם אשמים אנחנו וגו' אלהים מצא את עון עבדך וגו':
אנכי אכלכל. לפי שהבטיחם לכלכלם ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשולחן אחרים, ע"ז נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך אבל יחשב בעיניהם מכלכלים משל עצמם בשמחה ובטוב לבב:
בריך רחמנא דסייען.
